תם Amigos Captiveslut Ca Jestertunes Statuses Ler Captive Slut" href="http://amigos.captiveslut.com/feed//ca/jestertunes/statuses/ler.html" />
האתר ש<img src="http://www.collarme.com/photos/410662.jpg"/>תם Amigos Captiveslut Ca Jestertunes Statuses Ler Captive Slut
Slut Captive Slut
האתר ש
תם Amigos Captiveslut Ca Jestertunes Statuses Ler Captive Slut
Amigos Captiveslut Ca Jestertunes Statuses Ler Captive Slut
כבר שבועיים אנחנו מטפסים על הקירות. לא בגלל הקטיושות או המצב הכלכלי. בגלל הילדים.
איש איש והילד שלו, כך הפכנו להיות מין יחידה מובחרת בחיל הקשר והסלולר. אנחנו מחזור
נובמבר 73, או כמו שקראו לו אז, נובמבר שלוש – בוגרי מלחמת יום הכיפורים, ולבנון והאינתיפדות,
לא היינו מוכנים לזה. אנחנו שהלכנו לסיירות ולקצונה ולטובים לטייס, יושבים עכשיו
בבית ומטפסים על הקירות. כי הילדים שלנו, בלי שהרגשנו, הלכו כמונו לסיירות ולקצונה
לטובים לטייס, נמצאים עכשיו שם, ואנחנו משתגעים ולא יודעים את נפשנו.
רובנו כבר לא בקיבוץ. חוץ מאבי שמחובר כבר שבועיים לטלפון, לערוצי הטלויזיה ולאתרי
האינטרנט, כי הילד בסיירת מגלן, נמצא שם. מה הוא לא היה נותן כדי להיות שם עכשיו
במקומו. כי אם לחטוף כדור מצלף חיזבאללה, עדיף שזה יהיה הוא ולא הילד. בתחילת המלחמה
אבי הציע לחוקק חוק עזר עולמי: שאת המלחמות יעשו רק בני חמישים ומעלה, רק שיעזבו
את הילדים. אנחנו כבר נסתדר עם החיזבאללה. ואם צריך לשלם מחיר אז אנחנו נשלם. צחקנו
כי ידענו שאם אבי היה שם הוא כבר היה מסתדר עם האויב, כמו תמיד. כמו בטיולים שלנו
במדבר יהודה שהג'יפ היה שוקע בחולות, ידענו שהוא ימצא תמיד את נוסחת החילוץ.
אני גם בטוח שדורון היה משלם כל הון שבעולם כדי להיות שם על המסוק במקום תם. דורון,
גם הוא נובמבר שלוש פחות או יותר, היה טייס סקייהוק. היום הוא מטיס מטוסי ג'מבו
של אל-על על פני הגלובוס. את ההודעה קיבל בטורונטו. מה עובר בראשו של אבא במהלך
טיסה של 11 שעות לארץ – כדי לקבור את הבן.
במוצאי שבת לפני שבוע עוד ישבנו על המרפסת בבית בקיסריה. דורון טס למחרת לטורונטו.
תם הגיע לכמה שעות ודיברנו על המלחמה. שאלתי אותו מה ההבדל בין אפצ'י לקוברה, לא
בגלל שלא ממש ידעתי. רציתי לשמוע אותו מדבר, מסביר, מנתח. כי תם לא היה דברן גדול
והכריזמה והעוצמה שלו באו מתוך השקט הנפשי והאיפוק והמילים המדודות.
בחצות הוא הלך לישון. מה גרם לי להישיר מבט אל עיניו ולבקש, כמעט להתחנן - שישמור
על עצמו.
מה גרם לסבתא תקווה לחבק אותו חזק יותר מתמיד.
אולי זה הדבר הזה שגרם
לענת, אמא של תם, לקום ביום שני בבוקר עם תחושה כבדה בלב, לנסוע לעבודה ולחזור
הביתה מוקדם מהרגיל.
ועכשיו אנחנו נפרדים מתם ומתפללים לשלומם של הילדים האחרים. גם שרול ועידית באו
לנחם. לפני יותר מ – 30 שנה, שרול הלך לשייטת. מאז פחות או יותר הוא שם, כי את
השייטת כמו את הקיבוץ אתה יכול לעזוב, אבל היא לעולם לא תעזוב אותך. ביום הראשון
של המלחמה, שרול ועידית חיתנו את רעות, הבת הראשונה של קבוצת דקל מהקיבוץ שלנו.
חצי מהאורחים היו מהשייטת, טוב גם החתן. שרול לא מדבר הרבה אבל ברור שהוא אכול
מדאגה. הילד נמצא על מסוק קוברה, והאסון של ענת ודורון מחדד את החשש, צובט מבפנים
וקורע את הלב עוד יותר. רק שישמור על עצמו, אמרה ענת לשרול ועידית שבאו לנחם ביום
שני בלילה.
אף אחד לא הכין אותנו למלחמה הארורה הזאת. כשהילדים הלכו לסיירות ולקצונה ולטובים
לטייס, לא חשבנו שזה יבוא לנו. כי אחרי כל המלחמות והמילואים, והטיולים בדרום אמריקה
ובמזרח, והלימודים, וכן קיבוץ ולא קיבוץ מה עוד יכולנו לבקש. כל כך הרבה הספקנו
וראינו. והם רק אתמול נולדו. אם רק אפשר היה להיות שם במקומם, רק שיעזבו את הילדים.
יניר אלפיה.
תם
בשלושת השבועות האחרונים הייתי ביוון. חופש. סוף סוף יצאתי מהטירוף הזה שאנחנו חיים בו. מהפחד מהמלחמה, והרגשתי כל-כך טוב עם עצמי. אבל ביום שעליתי לטיסה, חשבתי שוב. תם נלחם למעני, למעננו. 'הוא יהיה בסדר?', שאלתי את עצמי. 'בטח שהוא יהיה בסדר'. וכך, המשכתי הלאה. אבל יום יום חשבתי עלייך ועל המלחמה הזאת. ביוון שאלו אותי כמה פעמים על המלחמה, ואם יש לי קשר. ואמרתי שהקשר היחיד שיש לי זה שבן דוד שלי, תום, טיס בצה"ל. לפני שבוע נהרגת. עלית לשמים כמו מלאך הידיעה שהשארת מאחור משפחה, חברה, חברים; בידיעה שלא תשוב, שפנייך מופנות לשמים למעלה, גבוה, ואני חושבת שזה כל-כך מתאים לך. כמו בשיר של עמית "רצית לעוף", אז הנה, הגעת למעלה, הכי גבוה שאפשר, לשמים. ואני בטוחה שאתה מסתכל עלינו מלמעלה ובוכה איתנו, וכואב לך איתנו. אבל, אני יודעת שזה לא הסוף, ושיום יבוא, וגם אני אעלה למעלה, ואני אפגוש אותך שוב. אבל תם, שנייה לפני שנגמר, שנייה לפני שאני לוקחת את הדף ומחזירה את העט: היית בן אדם מדהים. היית. ונשארת. רק שעכשיו, אולי תוכל להראות לאנשים שם למעלה, שאין עוד אנשים כמוך, ושאתה אחד ויחיד.
אוהבת לנצח,
שלך.
ג'. וו'. וסני - אוגוסט 2006
(גל וולובסקי - הבת של דפנה - אחות של ענת מהקיבוץ - סרוק)
חזרה לכותבים לתם